מוזיקה, אופנה ומה שביניהן

מוזיקה, אופנה ומה שביניהן

אחד הבילויים המועדפים עליי מאז שאני זוכרת את עצמי- זה הופעות. אבל לא סתם הופעות, הופעות של להקות ואמני רוק ואם להיות אפילו יותר ספציפית, כאלה משנות ה-90.

האהבה למוזיקה נכנסה לחיי מגיל מאוד קטן. אז, כשהייתי ילדה קטנה, אמא הייתה לוקחת אותי להופעות של אביב גפן והיהודים במועדונים קטנים בכל רחבי הארץ ומקריאה לי טקסטים חשובים מאלבומים של אמנים כמו פינק פלויד, אלטון ג'ון, קווין ועוד. אם כבר ציינתי את אביב גפן, אז אני אוסיף ואגיד שהוא המנטור של חיי בשני העשורים בהם אני חיה ואם מותר לומר, אחד החלומות שלי הוא יום אחד לעצב עבורו חליפה שווה במיוחד, שהוא ילבש בהופעה. האמת יש לי את הכל מוכן כבר בראש ליום שהוא ישמע על זה ואולי יגיד כן. מה שמצחיק זה שאמא שלי שומרת על המחשב שלה סרטונים שלי מחופשה שלנו בטורקיה, אחת מיני רבות מילדותי, בה אני יושבת בבריכה ושרה לעצמי "עכשיו מעונן" בזמן ששאר הילדים בבריכה רוקדים עם המפעילה או משחקים בכדור במים.

 

 

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 10

כך גדלתי ופיתחתי עם הזמן את האהבה לסגנון. בהמשך חיי ובמיוחד מאז התחלתי לנגן פסנתר (כן, אני מנגנת פסנתר מגיל 6), גיבשתי לעצמי כיוון מוזיקלי ברור מאוד. כשבמקביל לשיעורי הפסנתר בעשור הראשון בו התחלתי לנגן, בהם למדתי יצירות קלאסיות ארוכות של שופן, באך ועוד, פיתחתי לעצמי אהבה חזקה למוזיקת הרוק ולגראנג' של שנות ה90.

*גראנג' למי שלא מכירה, הוא ז'אנר של רוק אלטרנטיבי המושפע מהארדקור פאנק, הבי מטאל ואינדי רוק. הצלחתו המסחרית החלה לבוא לידי ביטוי בסוף שנות ה80 והוא הגיע לשיא הפופולריות שלו בין 1991-1994. להקות הגראנג' הראשונות הגיעו מערים כגון סיאטל, אולימפיה ופורטלנד. הפופולריות של הגראנג' הייתה אחת מן התופעות הראשונות שהבדילו בין המוזיקה של שנות השמונים לזו של שנות התשעים והיא מאופיינת ומורכבת באופן כללי מצליל גיטרה "מלוכלך", ריפים חזקים ותיפוף כבד. בין הלהקות הבולטות של אותה תקופה, היו נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן, אליס אין צ'יינס ועוד.

נירוונה נחשבת ללהקה האחראית לפריצתו הגדולה של הז'אנר לתודעת עולם המוזיקה. ב 1991 – זכה שירה של נירוונה "Smells Like Teen Spirit” – מתוך האלבום " Nevermind" להגיע למקום הראשון במצעד ונשאר שם שבועות רבים, מה שהפתיע את כל תעשיית המוזיקה בזמן ההוא. האלבום הגיע למקום הראשון במצעדי המכירות של מדינות רבות, וסלל את הדרך להצלחתן של להקות אחרות, ובראשן פרל ג'אם, שהיא גם אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים.

לקריאה נוספת ניתן ללחוץ כאן 

שמלת קטיפה MAI לרכישה לחצי >>> כאן

עם השנים, למדתי לאהוב מצד אחד את העולם הקלאסי, הדקדקן, הפדנטי יש לומר, בו כל צליל צריך להיות בדיוק בזמן, במקום ובדינמיקה המושלמת, כשיש להתייחס לכל ההוראות הקטנות שמלוות את התווים- אם זה לגטו, סטקטו, פיאנו, פורטה וכו' ומצד שני, את הרוקנרול וסגנון הגראנג' הלא מוקפד, "המבולגן".

השילוב הניגודי הזה, השפיע מאוד גם על העולם האופנתי שלי. בתור ילדה נהגתי ללבוש חולצות של להקות, להסתובב אך ורק עם לק שחור, איפור כבד בעיניים ואלמנטים כאלה נוספים ובו בזמן, גם ללבוש עקבים קלאסיים, בגדים מדוקדקים במראם, בהם התפירה מדויקת והכל בדיוק במקום ועד הפרטים הקטנים.

מאז פתחתי את המותג, ניסיתי מאוד למצוא גם בעולם הוויזואלי בו אני עוסקת, את האיזון המושלם עבורי, המשלב בין 2 העולמות האלה והאהבות השונות. אני מרגישה שבקולקציה האחרונה הצלחתי, אחרי לא מעט זמן של חיפושים ובקולקציה הזאת אני מראה את האלגנטיות לצד הרוקנרול, הרומנטיקה לעומת האופל, השקיפות והעדינות לעומת האטימות והנוקשות.

חולצת JEN, שהיא הדגם המושלם לדוגמה זאת, היא חולצה מכופתרת בגזרה קלאסית ונשית אך מצד שני, תפורה מבד רשת מנצנץ ואותי לפחות היא ממש מחזירה לאווירת שנות ה90 ולמועדוני הרוק בהם ביקרתי בכל טיול שלי בעולם. 

חולצה מכופתרת רשת GEN לרכישה לחצי >>> כאן

מוזיקה היא עולם שלם ובשבילי זה כבר מזמן הפך תחביב מרכזי בחיי. כל יום אצלנו בבית נפתח עם תקליט טוב או לפחות חלק ממנו (בכל זאת.. צריך לצאת לעבודה) ולפחות 3-4 פעמים בשבוע אני מוצאת את עצמי יושבת בערב עם המשפחה הקטנה שלי (מיכאל בן הזוג וגודי הכלב), שומעים תקליטים, קוראים את מילות השירים, על הסיפור העומד מאחורי האלבום וכמובן גם קצת רקע על השירים ועל מה נכתבו. כן, זה אולי נשמע מוזר ואולי אף אובססיבי, אבל במוזיקה מסוג זה, בלי להיכנס לעומק הדברים, אין הרבה משמעות.

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 8

לשנות ה90 הייתה השפעה רבה על עולם האופנה ובתקופה הזאת, לא מעט טרנדים זמניים ואף משונים, הפכו לפריטים על זמניים. דוגמה טובה לכך היא חולצת הפלנל, כן, זו שאת רואה ברשתות כמו קסטרו, זארה וכו' כבר מספר רב של עונות. זהו טרנד אשר מתקשר מאוד לתקופת הגארנג' בסיאטל של שנות ה90, מה שבכלל הופיע לראשונה במאה ה-17 והיה מיועד למטרה מעשית אחת בלבד והיא לחמם. החולצה במקור נוצרה כתחליף ללבוש צמר והייתה מיועדת לאנשי מעמד הביניים ולחקלאים גם מכיוון שסוג הבד הזה עמיד מאוד.

·       עובדת בונוס- פלנל הוא סוג של בד ארוג שבעבר עשוי היה מצמר וכיום מיוצר גם מכותנה ו/או סיבים סינתטיים. כיום מכנים חולצה עם הדפס משבצות 'חולצת פלנל' בעוד שהמונח מתייחס לסוג הבד ולא לנראותו.

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 4

להקות גראנג, ביניהן נירוונה, נהגו ללבוש את החולצות האלה שבעבר היו שייכות בעיקר לאוכלוסיות חלשות ואנשים מחוסרי בית ועם עליית אומנים אלה לבמה ובמיוחד בתקופה בה זה היה זרם כה פופולארי, הפכו החולצות האלה ל MUST אצל כל אחד מאיתנו בארון, נשים וגברים כאחד. כמו גם המאפיינים המוזיקליים של הגראנג', המילה מתארת גם סגנון אופנתי בלתי מוקפד ובלתי מחושב או מתאמץ לעומת הסגנון המדוקדק, "מצוחצח" של להקות הגלאם-מטאל של שנות ה-80.  בתקופה ההיא, נוצרה סלידה בקרב חובבי מוזיקה רבים מהחזות השחצנית, המסורתית של כוכבי הרוק והטרנד החדש היה -הרתיעה מתעשיית האופנה. התופעה שנוצרה מהדיסוננס שיצרו אמני הגראנג' בקרב מעריציהם, היא שתעשיית האופנה ניצלה את הסלידה של הקהל ממנה ועזרה לה לשווק את "אופנת הגראנג'" אף יותר. חובבי הז'אנר אימצו את הסגנון החדש במהרה ובכך הוא הפך למיינסטרים.

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 5

בשנות ה-90, נולדו טרנדים נוספים שהפכו על זמניים כמו חולצות הבטן שאנחנו רואים היום לא מעט, מכנסיים נמוכים, תרבות הפירסינגים ועוד.

בין המעצבים שפעלו באותה תקופה, בלטו מעצבים כמו מארק ג'ייקובס, ז'אן פול גוטייה, טומי הילפיגר ועוד, אשר אימצו את אופנת הרחוב והביאו אותם לקדמת הבמה ובעצם הפכו אותה לאופנת עילית. כך, הפכו אוכלוסיות השוליים למבשרי האופנה. מארק ג'ייקובס, שהוא גם בין המעצבים האהובים עלי, היה הראשון שהביא את הגראנג' לפלטפורמת היוקרה והציג בשנת 1993 קולקציה בהשראת הגראנג'. קולקצייה שנחשבת לאחת החשובות שעיצב (למרות שהיא הביאה לפיטוריו יום לאחר מכן). בין הפריטים שהוצגו בתצוגה היו חולצות הפלנל האייקונית במיוחד, מגפי ד"ר מרטינס, שמלות מודפסות ועוד.

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 6

בשנת 2013, איב סן לורן ודריס ואן נוטן ניסו להחזיר את אופנת הגראנג' למסלול ואכן צלחו את המשימה והחזירו אותה שוב לתודעה. הקולקציה של איב סן לורן הייתה צעירה יותר ומחוברת לאופנת הרחוב, בעוד שזו של דריס ואן נוטן הייתה רשמית ובוגרת יותר, אך שניהם שמרו על המאפיינים החזקים של התקופה.

כתבה מוזיקה ואופנה ביר קדין 7

בתור מעצבת מתחילה ובעלת מותג אופנה ישראלי צעיר, סימנתי לי לא מעט יעדים אליהם אני רוצה להגיע. כמובן שאחד מהם והמרכזי אפשר לומר, הוא לפצח את הנוסחה שהגדרתי לעצמי והיא- ליצור אופנה המשלבת את הקווים הנקיים, המדויקים, הקלאסיים, יחד עם הצבעים, החיתוכים, ההדפסים והטקסטורות הבועטות כשסגנון הרוק חי ונושם בה. הייתי רוצה להמשיך וליצור גזרות מעניינות שתואמות את גופנו, הנשים, אך בו בזמן לזרות בהן את האהבה שלי לרוקנרול. אין לי ספק שזו הולכת להיות דרך ארוכה של ניסוי ותהייה, בה אלמד מקולקציה לקולקציה עוד ועוד על עצמי כמעצבת ועליך, עד שאמצא את האיזון המושלם. ובינתיים שנינו נהנה מכמה צלילים של הלהקה שעשתה היסטוריה גם בעולם האופנה

סגירת תפריט